נאמנות ככלי משלים לייפוי כוח מתמשך בעניינים רכושיים

מבוא

ייפוי הכוח המתמשך אומץ לחקיקה הישראלית במסגרת תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. לפי דברי ההסבר, מטרת החוק היא לצמצם את ההגבלה על זכויותיו של האדם ככול האפשר. בהתאם לכך, הנחת היסוד העומדת בבסיס התיקון היא כי “לא בכל מקרה יש צורך בהתערבות שיפוטית ובפיקוח ישיר בנוגע לפעולותיהם ולמצבם של אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בעצמם, עם כל הבירוקרטיה הכרוכה בהתערבות ובפיקוח אלה והחדירה לאוטונומיה האישית והמשפחתית,” וזאת כפי שלרוב קורה כאשר ממונה אפוטרופוס. יחד עם זאת, עומדת בבסיס החוק ההכרה ש”הממנה פגיע יותר משולח רגיל עקב מצבו, ובין השאר, אין הוא מסוגל לפקח על מיופה הכוח ולוודא כי הוא ממלא את שליחותו כיאות”. מסיבה זו, תיקון 18 קובע מגבלות שונות על מיופה הכוח.

בחלקו הראשון של מאמר זה, אראה שהאיזון שגובש במסגרת תיקון 18 מעורר קשיים כאשר מדובר בממנים בעלי נכסים משמעותיים או מורכבים, וזאת נוכח המגבלות החלות על מיופה הכוח. לאחר מכן, בחלק השני, אציע בחלופה מנגנון של יצירת נאמנות בחיים לפי חוק הנאמנות, ואסביר את  מאפייניו העיקריים. בחלק השלישי והאחרון של המאמר, אציע נקודת מבט אחרת לבחינת אופן פעולתו של מיופה הכוח בראי חוק הנאמנות ואסכם.

מגבלות מיופה הכוח בייפוי כוח מתמשך

תיקון 18 קובע מגבלות שונות על פעולות מיופה הכוח בייפוי כוח מתמשך, לרבות אלה:

מגבלות לפי סעיף 32ו(ד) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

סעיף 32ו(ד) לתיקון 18 עוסק בסמכויות מיופה הכוח ומתייחס לשורה של מקרים בהם יהיה צורך באישור בית המשפט. מבין המקרים המנויים בסעיף, יש מקום לציין במיוחד את שני הבאים:

1. כל עסקה במקרקעין, למעט השכרה לתקופה של עד 5 שנים, מחייבת את אישור בית המשפט.
2. כל מקרה של תרומה, מתנה, ערבות, הלוואה, או פעולה משפטית אחרת בסך העולה על 500,000 ₪ מחייב את אישור בית המשפט.

עולה בבירור מאלה שממנה המחזיק בנכסים משמעותיים, לרבות מקרקעין, המעוניין שמיופה כוחו יבצע בהם פעולות שונות יימצא שיכולתו להסמיך את מיופה הכוח מוגבלת. כך למשל, ממנה המעוניין להסמיך את מיופה כוחו להעבירו לדיור מוגן יימצא שהדבר בעייתי, שכן לעתים הדבר כרוך במכירת דירת הממנה לצורך העברת סכום פיקדון של מיליוני שקלים.

השקעת כספי הממנה

על פניו, השקעת כספי ממנה צריכה להיעשות בהתאם לסעיף 32ו(ד) האמור לעיל, אך לפי נייר עמדה של האפוטרופוס הכללי בנושא השקעת כספי ממנה, פרשנות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של תיקון 18, על כן האפוטרופוס הכללי מצא לנכון לחוות את דעתו לגבי הנסיבות בהן מן הראוי לקבל את אישור בית המשפט להשקעת כספי ממנה, כדלקמן:

1. בנסיבות בהן סך כספי הממנה עולה על מיליון ₪, לא יהיה צורך באישור בית המשפט אם ההשקעה תיעשה בהתאם לתקנות השקעה וגם בהתאם להנחיות המפורשות שניתנו בייפוי הכוח לעניין השקעות, ככול שישנן כאלה. כל השקעה אחרת בנסיבות כאלה תיעשה באישור בית המשפט בלבד.
2. בנסיבות בהן סך כפי הממנה נמוך ממיליון ₪, לא יהיה צורך באישור בית המשפט אם ההשקעה תיעשה בהתאם להנחיות המפורשות שניתנו בייפוי הכוח לעניין השקעות, ואם אין כאלה – בהתאם לתקנות ההשקעה. כל השקעה אחרת בנסיבות כאלה תיעשה באישור בית המשפט בלבד.

ניתן לראות שכאשר מדובר בממנה ששווי נכסיו עולה על מיליון ₪, מתעורר קושי אם ברצונו להסמיך את מיופה כוחו להשקיע שלא בהתאם לתקנות ההשקעה, המחייבות השקעות סולידיות בלבד. ככלל, מדיניות ההשקעה של אדם נקבעת בהתאם לפרמטרים שונים המשתנים מאדם לאדם, לרבות שווי תיק ההשקעות כולו, משך זמן ההשקעה, מטרות הכספים, גיל, ועוד, ומשמעות הדבר היא שמגבלה זו לא בהכרח מטיבה עם כל הממנים, ובפרט עם כאלה עם שווי נכסים משמעותי.

התנהלות בחשבון הבנק של הממנה

סוגייה זו מעוררת קשיים רבים וזאת נוכח חששו של הבנק כשומר סף מפני פעולות של מיופה הכוח שיפגעו בממנה. על הרקע הזה, פורסמו שלושה ניירות עמדה של האפוטרופוס הכללי בנושא: “נייר עמדה של האפוטרופסה הכללית – כרטיסי חיוב בחשבונות ממנה”, “חשבונות ממנה בייפוי כוח מתמשך”, ו”דגשים לעוה”ד בבואם לערוך ייפוי כוח מתמשך – ההיבט הבנקאי”. מניירות העמדה הללו עולה כי ישנה חשיבות מכרעת לאופן הסמכת מיופה הכוח בייפוי הכוח, ובפרט – להסמכות המפורשות בו. כך, הסמכת מיופה הכוח נדרשת להיות ספציפית ככול האפשר ולהתייחס באופן מפורש להשקעות, לביצוע פעולות בניגוד עניינים, לפעולות בחשבון משותף, לכללי הכרעה במקרה של יותר ממיופה כוח אחד, לפעולות משפטיות מעל שווי של 100,000 ₪. אך על פי כן, הבנק שומר את זכותו להפעיל שיקול דעת ולסרב לבצע את פעולות מיופה הכוח בחשבון הממנה. עוד חשוב לציין שמדובר בניירות עמדה שפורסמו כולם בשנת 2021, ובהחלט ייתכן שעמדת בנק ישראל והאפוטרופוס הכללי תשתנה או שיחול שינוי בחקיקה.

במצב הדברים הזה, הממנה מוגבל ביכולתו לוודא שהפעילות בחשבונו תמשיך להתנהל באופן תקין, בעיקר כאשר מדובר בממנה בעל נכסים משמעותיים או שמנהל פעילות עסקית ענפה, הפעילות בחשבונותיו היא בהתאם, ודווקא בנסיבות כאלה הנזק שעשוי להיגרם לרכושו של הממנה עשוי להיות גדול במיוחד.

נאמנות בחיים בהשלמה לייפוי כוח מתמשך בעניינים רכושיים

מהי נאמנות?

נאמנות היא כלי משפטי המאפשר לאדם לקבוע הסדרים שונים לגבי רכושו לאורך זמן. סעיף 1 לחוק הנאמנות מגדיר נאמנות כ”זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת”. כלומר, מדובר במצב שבו אדם הנקרא “נאמן” מקבל שליטה על נכסים ומחויב לפעול בהם לטובת אדם אחר הנקרא “נהנה” או לטובת מטרה. לעניין זה, “היוצר” הוא מי שמקנה את השליטה בנכסים לנאמן וקובע כיצד על הנאמן לפעול בהם.

המטרה ביצירת הנאמנות בהקשר זה היא לאפשר לנאמן להחזיק ולנהל את הנכסים, וזאת במקום שיהיה צורך לנהל אותם באמצעות מיופה כוח בייפוי כוח רכושי או אפוטרופוס לענייני רכוש, לפי העניין. הדבר נעשה באמצעות העברת הבעלות בהם לנאמן עוד כאשר היוצר כשיר, כך שאם וכאשר היוצר לא יוכל לנהל עוד את ענייניו באופן עצמאי, הנכסים הרלוונטיים כבר לא יהיו חלק ממסת נכסיו.

כיצד ניתן ליצור נאמנות?

לפי סעיף 2 לחוק הנאמנות, “נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש”. אתייחס כעת לכל אחת מהאפשרויות הללו:

1. נאמנות על פי חוק – הכוונה היא לכל מערכת יחסים העונה על הגדרת הנאמנות בסעיף 1 אשר החוק מסדיר את דרך יצירתה, אופן מינוי הנאמן, סמכויותיו, מטרתה, וכו’. בהקשר זה חשוב גם לציין את סעיף 42 לחוק הנאמנות, שקובע ש”הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.” כלומר, ניתן לראות בחוק הנאמנות כמסגרת משלימה לדברי חקיקה אחרים.
2. נאמנות הנוצרת על פי חוזה עם נאמן – הכוונה היא לכל מערכת יחסים העונה על הגדרת הנאמנות בסעיף 1 שיצירתה ותנאיה מוסדרים במסגרת חוזה בהתאם לדיני החוזים הכלליים.
3. נאמנות הנוצרת על פי כתב הקדש – נאמנות הנוצרת על פי כתב הקדש אינה בהכרח נאמנות לצרכי צדקה, ולמעשה מדובר בנאמנות הנוצרת בהתאם לפרוצדורה המופיעה בסעיף 17 לחוק הנאמנות. על פי סעיף זה, כתב הקדש הוא מסמך שבו יוצר הנאמנות מביע את כוונתו ליצור הקדש, וקובע את מטרותיו תנאיו ונכסיו, כאשר מסמך זה יכול להיות כל אחד מהבאים:
   • כתב חתום בידי היוצר בפני נוטריון – מדובר במסמך הכולל את תנאי הנאמנות הנחתם ע”י היוצר בפני נוטריון.
   • צוואה בכתב של היוצר – הכוונה היא למצב שבו תנאי הנאמנות מופיעים בצוואה. לעניין זה, מספיק שההוראות נאמנותיות מטבען כדי לראות בכך הקדש בצוואה.

בפסק דין לישיצקי, המנוחה, בטי לישיצקי, עשתה צוואה ובה ביקשה למסור את כל רכושה ל”חייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים. החייל יגיד קדיש לזיכרי”. בנוסף קבעה המנוחה והדגישה, כי שום דבר מרכושה לא יושאר לבעלה או לבנה המאומץ. בית המשפט המחוזי קבע שהצוואה בטלה לפי מאחר שאינה כוללת הוראה בדבר זהות היורש, וזאת בניגוד לסעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה. בית המשפט העליון הפך את החלטה במחוזי, וקבע שלא מדובר בתנאי יסודי לעשיית צוואה על כן ניתן להתגבר על הקושי באמצעות נאמנות, וכך נקבע שתנאי סעיף 17 התמלאו והמנוחה למעשה הקימה הקדש בצוואה.

אמנם מדובר בפסק דין חריג, אך יחד עם זאת, פסק הדין מציג זווית מעניינת על סוגייה זו.

• הוראת תשלום לפי סעיף 147 לחוק הירושה – הוראת התשלום אליה מתייחס הסעיף היא הוראת התשלום למוטבים המופיעה בקופות שבהן נקבעים מוטבים למקרה של פטירת המבוטח הראשי. כאשר המבוטח הראשי קובע באותה הוראה כי המוטב יהיה חייב לפעול בכספים שיקבל לטובת נהנה או מטרה אחרת הוא למעשה יוצר הקדש.

מבין הדרכים ליצירת נאמנות המפורטות מעלה, ישנן שתי רלוונטיות לענייננו: חוזה עם הנאמן וכתב הקדש הנחתם בפני נוטריון. בשני המקרים הללו, הנאמנות נוצרת עוד בחייו של היוצר, כאשר הוא כשיר ומסוגל לדאוג לענייניו, וכך, אם וכאשר היוצר מאבד את כשירות ויכולתו לדאוג לענייניו, הנאמנות כבר קיימת.

הקניית הנכסים לנאמנות

ראשית, יש להבהיר כי הנאמנות אינה אישיות משפטית, ועל כן הקניית נכסים לנאמנות אינה אלא הקניית הנכסים לנאמן עצמו. הקניית הנכסים מהיוצר לנאמן חשובה מאוד, שכן ללא נכסים, אין נאמנות.

ס’ 1 לחוק הנאמנות עוסק בזיקה וס’ 17(ב) העוסק בתחילתו של הקדש מתייחס להקניית השליטה לנאמן. מלשון סעיפים אלה עולה כי לשם יצירת נאמנות אין צורך בהעברת הבעלות בנכסים עצמה לנאמן, אך בראייה רחבה יותר של מוסד הנאמנות, הדבר לא מובן מאליו.

כך אן כך, בעת יצירת נאמנות, רצוי לקחת בחשבון את מטרותיה, נסיבות יצירתה והאופן הצפוי שבו תפעל. בנתחשב באלו, כאשר מדובר בנאמנות שנועדה לספק מענה למצב אפשרי של חוסר כשרות משפטית של היוצר, אני סבורה שעל היוצר להקנות את השליטה בנכסים לנאמן בדרך של העברת בעלות. כל דרך אחרת של מתן הרשאה או ייפוי כוח עשויה להביא לכך ששליטתו של הנאמן בנכסים תפקע ברגע שבו היוצר יהפוך בלתי כשיר, וזאת לפי סעיף 14 לחוק השליחות, ואם השליטה בנכסים תוקנה על פי ייפוי כוח מתמשך – היא תהיה כפופה למגבלות שבייפוי הכוח המתמשך כפי שפורטו לעיל.

העברת בעלות כאמור נעשית בדרך של מתנה מהיוצר לנאמן.  לאופן שבו ניתנת המתנה חשיבות רבה, וזאת על מנת לוודא ככול האפשר שהמתנה תהיה תקפה ותממש את תכליתה, והיא – לגרוע את הנכסים ממסת הנכסים של היוצר.

בסעיפים הבאים אתייחס לנקודות חשובות שיש לקחת בחשבון אשר משפיעות על תוקף המתנה לאור החוק והפסיקה, ולאחר מכן אקיש מאלו לעניין האופן שבו על היוצר להקנות נכסים לנאמנות. הנקודות הן כדלקמן:

1. זכות נותן המתנה לחזור ממנה – חוק המתנה מבחין בין שני סוגי מתנות:
   • “מתנה לאלתר” לפי ס’ 2 לחוק המתנה – מתנה לאלתר היא מתנה שניתנת בו במקום – מתנה מוגמרת. לנותן המתנה אין זכות על פי חוק המתנה לחזור ממנה.
   • “התחייבות לתת מתנה” לפי ס’ 5 לחוק המתנה – מדובר בהתחייבות לתת מתנה במועד עתידי כלשהו. על פי סעיף 5, על מנת שהתחייבות כזאת תהיה תקפה, עליה להיעשות במסגרת מסמך בכתב. יחד עם זאת, הסעיף קובע שבנסיבות מסוימות לנותן המתנה עדיין יש זכות לחזור בו ממתן המתנה. מסיבה זו, מקובל לראות בהתחייבות זו “התחייבות חלשה”.
2. מתנה מחמת מיתה הבטלה לפי ס’ 8 לחוק הירושה – המתנה עשויה להתבטל מכוח סעיף זה במקרים בהם עולה ממהותה של המתנה שהיא נועדה להתממש בפטירה:
   • כשהמתנה ניתנה לאלתר, אך מנסיבות העניין עולה כי מדובר במתנה מלאכותית, והעברת הזכויות תתממש למעשה רק בפטירה. בעניין פילובסקי, שמואל רכש דירה יחד עם אחייניו הקטינים שמומנה באמצעות כספים שהתקבלו מאמו המנוחה, רוזה. שמואל ואחייניו חתמו על מסמך שבו התחייבו לאפשר לרוזה לגור בדירה כל חייה, ואם תרצה למכור את הדירה, שמואל והאחיינים התחייבו לחתום על כל מסמך ולעשות את כל הנדרש כדי למכור את הדירה ולהעביר לרוזה את התמורה שתתקבל. מפרק שמונה לנכסיו של שמואל טען שהדירה מהווה למעשה חלק מעיזבונה של רוזה. ביהמ”ש העליון בחן את מהות העסקה וקבע שאכן מדובר במתנה בטלה.
   • ממסמך ההתחייבות לתת מתנה עולה כי כוונת נותן המתנה הייתה לתת את המתנה בפטירה. במצב כזה ההתחייבות בטלה, וההוראה צריכה להינתן במסגרת צוואה.
3. מתנה “למראית עין” – כידוע, מתנה מהווה מקרה מיוחד של חוזה, על כן חלים כאן גם דיני החוזים הכללים. לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), חוזה שנכרת למראית עין – בטל. בעניין פלוני, נכרת הסכם מתנה בין בעל לאשתו, במסגרתו התחייב הבעל להעביר לאשתו את זכויותיו במחצית ביתם, ובד בבד ביקש לרשום הערת אזהרה האוסרת על מכירת הבית ללא הסכמתו. הן מנימוקים משפטיים והלכתיים, בית הדין הגיע לידי מסקנה שהסכם המתנה הוא אכן הסכם למראית עין שנועד להברחת נכסים מנושים ועל כן בטל.
4. יחסי ממון בין בני זוג – כאשר נותן המתנה מעביר בעלות בנכס לאחר, הנחת המוצא היא שנותן המתנה הוא אכן בעלים של הנכס במלואו. אם מדובר באדם שנמצא בזוגיות, בן או בת הזוג עשויים לטעון בעתיד כי מחצית מהזכויות במתנה שייכות להם מכוח חזקת השיתוף או זכותם לאיזון משאבים לפי ס’ 5 לחוק יחסי ממון ובדרך זו לתקוף את המתנה.
5. כושר פירעון – סעיפים 220 ו-221 לחוק חדלות פירעון עוסקים בפעולות הגורעות נכסים מקופת הנשייה, ומקנים לביהמ”ש סמכות לבטל פעולות שנעשו בלא תמורה בהתאם לנסיבות המתוארות בסעיף. מטבע הדברים, פעולה כזאת יכולה להיות הקניית נכסים לנאמן בדרך של מתנה.

מה ניתן להסיק מכך לגבי הקניית נכסים לנאמנות? אני סבורה שהעברת הנכסים מהיוצר לנאמן צריכה להיעשות כמתנה לאלתר, ללא סייגים או התניות שנועדו לאפשר ליוצר לשמר אצלו את הזכויות המהותיות בנכס, תוך ניתוק מקסימלי של היוצר מהנכסים, וכשהיוצר עדיין בעל כושר פירעון. כמו כן, כאשר מדובר ביוצר הנמצא בקשר זוגי, רצוי לפעול בשיתוף פעולה כך שהקניית הנכסים תיעשה ע”י שני בני הזוג כיוצרים יחדיו. ככול שהקניית הנכסים לנאמנות תיעשה לאור הנקודות הללו, כך גדל הסיכוי שההקניה תיחשב להקניה תקפה, ומנגד קטן הסיכוי שהנכסים ייחשבו כנכסיו של היוצר ומכאן – כנכסים הכפופים לייפוי כוח מתמשך או לאפוטרופסות, לפי העניין.

מעמדו של הנאמן

כבעלים של נכסי הנאמנות, לנאמן יש סמכות רחבה לפעול בנכסים, לרבות מכירת נכס קיים, רכישת נכס חדש, וחלוקה של נכסים לנהנים בנאמנות. יחד עם זאת, הנאמן מוסמך לעשות כן רק בכפוף לתנאי הנאמנות שנקבעו ע”י היוצר בכתב הנאמנות ולכל דין. במילים אחרות, ככלל, ליוצר יש גמישות רבה בהגדרת היקף סמכותו ואופן פעילותו של הנאמן לגבי הנכסים.

במקביל לסמכויותיו של הנאמן, חוק הנאמנות מטיל גם חובות על הנאמן, הכוללות את החובה להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים, החובה להשקיע את כספי הנאמנות לצורך שמירתם והפקת פירות מהם, החובה לנהל חשבונות, החובה לתת דין וחשבון לנהנים על ענייני הנאמנות, החובה לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם, לפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, החובה לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות, והחובה שלא להפיק טובות הנאה מהנאמנות.  יחד עם זאת, ועל מנת ליצור גמישות, חלק מהחובות הללו כפופות לתנאי הנאמנות ומכאן שניתן להתאים אותן לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

בד בבד עם קביעת החובות הללו, חוק הנאמנות גם מאפשר לשורה ארוכה של גורמים לפנות לבית המשפט בענייני הנאמנות, לרבות כל אדם “המעוניין בדבר”, מה שמקל על אכיפת החובות הללו על הנאמן.

אפשרות נוספת לפיקוח על הנאמן ופעולותיו היא באמצעות מינוי פרוטקטור, הידוע גם  בשם “מגן הנאמנות”. תפקיד זה אינו מוגדר בחוק הנאמנות, אלא בפקודת מס הכנסה, שם הוא מוגדר כ”מי שלפי מסמכי הנאמנות יש לו סמכות למנות את הנאמן או לפטרו, לתת לנאמן הוראות, או שאישורו נדרש לפעולות של הנאמן”.

עוד יש מקום לציין את חובותיו של הנאמן כלפי צדדים שלישיים לנאמנות. כך, פרט לחריגים מסוימים, הנאמן חייב בדיווח ובתשלום מס בגין הכנסות הנאמנות. כמו כן, אם הנאמן בוחר להחזיק בנכסי הנאמנות באמצעות חברה להחזקת נכסי נאמנות, יהיה עליו להגיש דו”חות שנתיים לרשם החברות. כמו כן, נאמן המחזיק בכספים וניירות ערך באמצעות חשבון בנק, לרוב יידרש לספק מידע ומסמכים אודות הנאמנות ובכך לאפשר לבנק לזהות פעילות חריגה בחשבון.

תחולת דיני הנאמנות על ייפוי כוח מתמשך

נאמנות אינה בהכרח מבנה נפרד ומקביל לייפוי הכוח המתמשך, וניתן לטעון שדיני הנאמנות חלים גם על ייפוי הכוח המתמשך עצמו.

בפס”ד הולצברג, היו נסיבות בהן האפוטרופסה של המנוחה זכתה בכספים של המנוחה לאחר פטירתה כתוצאה מפעולות שונות שלא כולן בוצעו ע”י האפוטרופסה. בית המשפט העליון נדרש לקבוע האם הפעולות הללו הן פעולות שנעשו בניגוד עניינים לפי סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ומכאן – בטלות.

בית המשפט העליון קבוע שסעיף 48 לא ממצה את כל המצבים בהם עשוי להתעורר ניגוד עניינים בין אפוטרופוס לבין האדם שמונה לו. כהשלמה, השופטות ארבל וחיות פנו לסעיף 13(א) לחוק הנאמנות האוסר על נאמן להפיק טובות הנאה מנכסי הנאמנות.

השופטת ארבל ביססה זאת על כך שניתן לראות ביחסים שבין אפוטרופוס לבין האדם שמונה לו כיחסי נאמנות, מאחר שאלה עונים להגדרה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות – זיקה לנכס והחובה לפעול בו לטובת נהנה – הממנה. במקרה כזה, ניתן לפי סעיף 42 לחוק הנאמנות לפנות לחוק הנאמנות כמקור משלים. לעומתה, השופטת חיות הטילה ספק בפרשנותה זו של ארבל והחילה את סעיף 13(א) לחוק הנאמנות על בסיס היקש. השופט גרוניס הצטרף לחיות ללא התייחסות נוספת לסוגייה זו לגופה.

סעיף 32ו(ז) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מחיל את הוראות סעיף 48 בשינויים המחויבים גם לעניין פעולה משפטית בין ממנה למיופה הכוח. מכאן, יש מקום לטענה שניתן לראות גם ביחסים שבין ממנה למיופה כוח כיחסי נאמנות, שניתן להשלימם במידת הצורך באמצעות דיני הנאמנות.

סיכום

ייפוי הכוח המתמשך הוא כלי חשוב מאוד לשמירת אורח חייו של הממנה בכל היבטי החיים. יחד עם זאת, כאשר מדובר בממנה עם נכסים משמעותיים, ייפוי כוח מתמשך בעניינים רכושיים מוגבל ביכולתו לספק מענה מלא לצרכיו של אותו ממנה. לפיכך, בנסיבות כאלה יש מקום לשקול הקמת נאמנות במקביל לעריכת ייפוי כוח מתמשך.

על פניו, ניתן לראות ביחסים שבין ממנה למיופה הכוח כיחסי נאמנות, ומכאן שניתן לפנות לחוק הנאמנות כמנגנון משלים לייפוי הכוח המתמשך במצבים בהם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לא נותן מענה מספק.